חכמי פאס - העיר שהייתה מרכז תורני

משפחות מגיעות לפאס כדי לחפש בית או קבר. הרבה מהן לא יודעות שהשם שהן נושאות עתיק בהרבה מהבית, ושהוא מופיע בספרים שנלמדים עד היום.

פאס לא הייתה רק עיר שיהודים חיו בה. במשך מאות שנים היא הייתה אחד ממרכזי התורה החשובים בעולם היהודי - מקום שחכמים נסעו אליו, כתבו ממנו, והשפיעו ממנו על קהילות רחוקות.

זה חלק מהסיפור שאני מספר כשאנחנו הולכים במלאח, והוא משנה את מה שאנשים מרגישים כשהם עומדים שם.

המאמר הזה הוא הפתיחה לסדרה. כאן אני נותן את התמונה הרחבה ומציג את הדמויות, ובמאמרים הבאים אכנס לכל אחת מהן לעומק - מי היה האיש, מה כתב, ואיפה אפשר לגעת במה שהשאיר אחריו.

יהודים בפאס מהיום הראשון

לפי המקורות הערביים, יהודים היו בפאס כבר מעת ייסודה בשנת 798. אידריס השני, שייסד את העיר והפך אותה לבירתו, הזמין אותם להתיישב בה.

בתחילת המאה ה-9 הגיעו לפאס שני גלי הגירה יהודית גדולים - האחד מקורדובה והשני מקירואן. באותה תקופה בערך הוקמה בעיר אוניברסיטת אל-קרוויין, ופאס הפכה למרכז רוחני ואינטלקטואלי - גם לעולם האסלאם וגם ליהודים שחיו בה.

זה לא היה מקרי. עיר שמושכת מלומדים מושכת מלומדים מכל הסוגים.

המקום שבו נולד חקר הלשון העברית

זה החלק שהכי מפתיע את מי שאני מספר לו אותו.

בפאס פעלו כמה מחלוצי חקר הלשון העברית - האנשים שהניחו את היסודות לדקדוק העברי כפי שאנחנו מכירים אותו. ביניהם יהודה אבן קורייש, דונש בן לברט, יהודה אבן חיוג' ויהודה אבן עבאס.

אבן עבאס הוא גם מחברו של הפיוט "עת שערי רצון להיפתח", שנאמר עד היום בקהילות רבות בימים הנוראים. מי שגדל על הפיוט הזה לא בהכרח יודע שהוא נכתב בעיר הזו.

וזה לא היה מרכז מבודד. חכמי פאס עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם מרכזי התורה בבבל - עם רב שרירא גאון מפומבדיתא ועם רב שמואל בן חפני מסורא. הם שלחו שאלות והם קיבלו תשובות. פאס הייתה חלק מהשיחה, לא שוליים שלה.

הרמב״ם בפאס

במאה ה-12 עלתה לשלטון שושלת אל-מוואחידון, והתקופה הזו הייתה קשה מאוד ליהודי המגרב. חלק התאסלמו, חלק נמלטו, וחלק מתו על קידוש השם - ביניהם רבה של פאס, רבי יהודה הכהן אבן סוסאן. לפי חלק מהמקורות הוא היה רבו של הרמב״ם, אם כי לא כל המקורות מסכימים על כך.

ובאותה תקופה עצמה חיו ופעלו בפאס רבי מיימון הדיין ובנו, הרמב״ם. הם כתבו אגרות ליהודי המקום ובהן עידוד והנחיה - איך לנהוג, במה להחזיק, כיצד לשרוד תקופה כזו בלי לאבד את עצמך.

המשפחה עזבה את פאס בהמשך, כמו רבים אחרים. אבל העובדה שהרמב״ם עבר כאן חלק מחייו היא לא הערת שוליים בתולדות העיר. היא אחת הנקודות שבהן פאס נוגעת בכל העולם היהודי.

1492: הגירוש שינה את פאס

בשלהי המאה ה-15 הגיעו לפאס גלי הגירה גדולים מספרד ומפורטוגל, בעקבות הגירוש. הם הביאו איתם שגשוג כלכלי, אבל בעיקר הם הביאו חכמים.

הקהילה בפאס התפצלה לשתיים: המגורשים והתושבים - אלה שהגיעו ואלה שהיו כאן קודם. לכל אחת מהן היו מנהגים משלה, נוסח תפילה משלה, ובתי כנסת משלה.

חכמי המגורשים בפאס קבעו את תקנות המגורשים - תקנות בענייני הלכה, מנהג ונוסח. וההשפעה שלהן חרגה הרבה מעבר לעיר: הן עיצבו את המנהג של קהילות יהודיות רבות ברחבי מרוקו, במשך דורות.

כלומר, אם המשפחה שלכם שמרה על מנהג מסוים בלי לדעת למה - יש סיכוי לא רע שההחלטה התקבלה כאן.

שמות המשפחה שיצאו מכאן

מקהילת המגורשים בפאס יצאו שושלות חכמים שלמות, וחלקן התפרסמו בעולם היהודי כולו. בין השמות המוכרים:

• אבן עטר · אבן צור · הצרפתי · מנסאנו
• מונסונייגו · סירירו · עוזיאל · ישראל · אמוזיג

אני רוצה להיות זהיר כאן, כי זו נקודה שאנשים מתרגשים ממנה. שם משפחה זהה איננו הוכחה לקרבה משפחתית ישירה לחכם מסוים. שמות התפשטו, השתנו, ועברו בין קהילות.

אבל הוא כן סימן טוב. הוא אומר שיש סיכוי סביר ששורשי המשפחה עוברים דרך פאס, ושווה לחפש כאן ברצינות - גם במלאח וגם בבית העלמין, שבו נמצאים היום קברים של כמה מהחכמים האלה.

הדמויות שנפגוש בסדרה

אלה החכמים שאכתוב עליהם בהמשך, לפי סדר הזמנים. כאן רק בקצרה - מי הם ומה הם השאירו.

הראשונים: מי שהניחו את יסודות הדקדוק העברי

• יהודה אבן קורייש - מחלוצי ההשוואה בין העברית לארמית ולערבית, מהמוקדמים שבחוקרי הלשון.
• דונש בן לברט - משורר ובלשן, מי שהחיל על השירה העברית את המשקל הערבי. השינוי הזה עיצב את השירה העברית לדורות.
• יהודה אבן חיוג' - זיהה את עקרון השורש בן שלוש האותיות. כמעט כל מה שנלמד היום בשיעורי דקדוק עומד על מה שהוא הבין.
• יהודה אבן עבאס - מחבר הפיוט "עת שערי רצון להיפתח", שנאמר עד היום בימים הנוראים.

אחרי הגירוש: דור המנהיגים

• רבי שאול שמואל סירירו (1655-1566) - רבה של פאס וראש הישיבה הגדולה בעיר, שאותה הנהיג משנת 1599 ובתפקידי רבנות כחמישים ושש שנה. כתב את "דברי הימים של פאס", כרוניקה של העיר.
• רבי וידאל הצרפתי - מחכמי פאס במאה ה-16 ותחילת ה-17, מחבר "צוף דבש". קבור בבית העלמין בפאס.
• רבי יהודה בן עטר (1733-1655) - אב בית הדין בפאס ובמקנס, ומגדולי רבני מרוקו. נודע בפי יהודים ומוסלמים כאחד בשם "רבי אלכביר" - הרב הגדול.
• רבי יעקב אבן צור, היעב״ץ (1753-1673) - אב בית הדין בפאס, פוסק, מקובל ומשורר. מחבר שו״ת "משפט וצדקה ביעקב" ו"עת לכל חפץ". שיריו התפרסמו בכל מרוקו, והוא גם זה שהנהיג בקהילה מיסוי מדורג - העשירים משלמים יותר, העניים פחות.
• רבי חיים בן עטר, בעל "אור החיים" (1743-1696) - פירושו לתורה נלמד היום בכל העולם היהודי. חי ולימד בכמה ערים במרוקו, ובהן פאס, לפני שעלה לארץ ישראל.

ומי שכתב את הסיפור עצמו

בלי שני האנשים האלה לא היה למאמר הזה על מה לעמוד:

• רבי אבנר ישראל הצרפתי (1883-1827) - אב בית הדין ורבה של פאס. בשנת 1879 כתב את "יחס פאס", ככל הנראה התיאור ההיסטורי המקיף הראשון של יהדות מרוקו שנכתב בידי יהודי מרוקאי.
• רבי יוסף בן נאיים (1961-1882) - סופר סת״ם ושוחט בפאס, ובעיקר ביבליוגרף. כתב כארבעים חיבורים, וביניהם "מלכי רבנן" - מילון ביוגרפי של רבני מרוקו וספריהם.

ומעבר לפאס יש עוד סדרה שלמה - הצדיקים שאליהם נוסעים מכל העולם: רבי עמרם בן דיוואן באסג׳ן, רבי חיים פינטו באסווירה, רבי דוד ומשה, ומשפחת אבוחצירא. אליהם אגיע בנפרד.

חלקת קברי החכמים בבית העלמין בפאס. הלוחות שעל הקירות נושאים את שמותיהם. צילמתי את זה בעצמי.

חלק מהשמות שברשימה הזאת קבורים כאן, בבית העלמין של פאס, במרחק כמה דקות נסיעה מהמלאח. אפשר לעמוד מול הלוחות ולקרוא את השמות. זה החלק שאני הכי אוהב להראות.

מה נשאר מכל זה היום

הקהילה עצמה כמעט ואיננה. במפקד של 1931 נמנו בפאס 10,496 יהודים. בשנות החמישים של המאה ה-20 עזב הרוב המוחלט, בעיקר לצרפת ולישראל.

אבל מה שנשאר בשטח הוא לא מעט:

• המלאח עצמו, על הדרבים והבתים שלו.
• בית הכנסת אבן דנאן, משוחזר ופתוח למבקרים.
• בית העלמין, שאליו הועברו קברים של חכמים מבית העלמין הישן.
• ובעיקר - הספרים. מה שנכתב כאן נלמד היום בישיבות שאין להן שום קשר למרוקו.

זו הסיבה שאני לא אוהב לתאר את פאס כ"מקום שהיו בו יהודים". היא הייתה מקום שיהודים יצרו בו משהו שהחזיק מעמד הרבה אחרי שהם עצמם עזבו.

למה זה משנה למי שבא לחפש שורשים

כשמשפחה עומדת במלאח ורואה סמטה, היא רואה סמטה. כשהיא יודעת שבעיר הזו נכתב הפיוט שסבא שלה שר בראש השנה, שהרמב״ם חי כאן, ושהתקנות שקבעו את המנהג המשפחתי נכתבו במרחק כמה מאות מטרים - היא רואה משהו אחר.

זה לא משנה את מה שאנחנו מוצאים. זה משנה את מה שזה אומר.

ומכאן ממשיכים. כל אחד מהשמות שלמעלה יקבל מאמר משלו, ואוסיף אליהם קישור מכאן ככל שהם מתפרסמים.

שאלות נפוצות

המקורות שעליהם מבוסס המאמר

כל מה שכתוב כאן נשען על הכרוניקות שכתבו יהודי מרוקו על עצמם, ולא על סיכומים מיד שנייה. מי שרוצה לבדוק אחריי - ואני ממליץ - אלה הספרים:

• פאס וחכמיה, בעריכת רבי דוד עובדיה, שני כרכים, בית עובד, ירושלים תשל״ט (1979). ספר היסוד על יהדות פאס: תולדות העיר, תולדות החכמים לדורותיהם, אגרות הקהילה ופסקי דין.
• יחס פאס, רבי אבנר ישראל הצרפתי, אב בית הדין בפאס, נכתב בשנת 1879 לבקשת ״כל ישראל חברים״ בפריז. ככל הנראה התיאור ההיסטורי המקיף הראשון של יהדות מרוקו שנכתב בידי יהודי מרוקאי. נדפס בתוך פאס וחכמיה, כרך א׳, עמ׳ 87-171.
• מלכי רבנן, רבי יוסף בן נאיים מפאס (1961-1882), ירושלים תרצ״א (1931). מילון ביוגרפי של רבני מרוקו וספריהם.
• נר המערב - תולדות ישראל במרוקו, רבי יעקב משה טולידאנו, דפוס א״מ לונץ, ירושלים תרע״א (1911).

שלושה מארבעת הספרים האלה נכתבו בידי רבנים שחיו בפאס או שגדלו בתוך הקהילה הזאת. זו הסיבה שבחרתי בהם.