בבית העלמין היהודי של פאס יש מבנה כחול אחד שכמעט כל מי שנכנס בשער נמשך אליו. שם, בין שורות המצבות הלבנות, קבורה סוליקה הצדקת.
כשחכמי פאס כתבו על מותה, הם לא ציינו את השנה כרגיל. הם כתבו: ״בשנת צדק״ת״. אלה בדיוק האותיות של השנה העברית תקצ״ד, 1834, רק בסדר אחר, והן יוצרות את המילה צדקת. כך בחרה הקהילה לזכור אותה, וכך היא נזכרת בכתביהם.
המאמר הזה בנוי על מה שהם כתבו: הקינה שחיבר עליה רבי ידידיה מונסונייגו ביום השלושים למותה, דבריו של רבי אבנר ישראל הצרפתי, אב בית הדין של פאס, והתיאור המפורט שהשאיר רבי יוסף בן נאיים. זה הסיפור שאני מספר כשאנחנו עומדים ליד הקבר שלה, ואני רוצה שהוא ייכתב כאן בכבוד שהוא ראוי לו.
מי הייתה סוליקה הצדקת
סוליקה חג'ואל נולדה בטנג'יר בשנת 1817, בעיר שבצפון מרוקו מול חופי ספרד, למשפחה יהודית. רבי יוסף בן נאיים מתאר אותה בלשון שנלקחה משירת הקודש: ״צפירת פאר, בהירה מעלמות, יעלת חן״.
כשמתה, בשנת 1834, הייתה כבת 17. רבי יוסף בן נאיים, שכתב את תיאורו עשרות שנים אחר כך, מציין שהייתה ״כבת ארבעה עשר שנים״. בין כך ובין כך, היא הייתה נערה צעירה מאוד כשנדרשה להכריע בשאלה שרוב האנשים אינם נדרשים לה בכל חייהם.
עלילת השקר בטנג'יר
לפי תיאורו של בן נאיים, שכן מוסלמי ניסה לשדל אותה להמיר את דתה ולהינשא לו, והציע לה כלי כסף וזהב ובגדי משי. כשסירבה, העליל עליה שכבר התאסלמה, והביא עדי שקר שיעידו על כך. לפי הדין שחל אז, מי שהתאסלם וחזר בו דינו מוות.
זו הייתה תשובתה, כפי שבן נאיים מוסר אותה:
״אין כה׳ אלהינו, ונביא האמת הוא מרע״ה [משה רבנו עליו השלום], ואין לי להחליף דתי הקדושה והטהורה בשום דת בעולם.״
רבי יוסף בן נאיים, ״מעשה בנערה הצדקת״פרטי הפרשה בטנג'יר מסופרים בכמה גרסאות שאינן זהות זו לזו, וחוקרים עמדו על כך. אבל כולן מסכימות על עיקרה: ההאשמה הייתה שקר, והיא סירבה.
בפאס, מול חצר המלוכה
גדולי טנג'יר העבירו את עניינה למלך, מולאי עבד אלרחמאן, שישב אז בפאס, וסוליקה נשלחה אליו אסורה. הדרך מטנג'יר לפאס ארכה אז כשבוע.
ראוי לשים לב איך מתאר רבי יוסף בן נאיים את המלך עצמו:
״וגם שהמלך היה מלך חסיד וישר ורחמן, ומעודו לא עשה רעה ליהודים, ובזה לא היה יכול להתנגד לדתיהם.״
רבי יוסף בן נאיים, ״מעשה בנערה הצדקת״זה משפט שכדאי לעצור עליו. הכרוניקן היהודי של פאס לא הפך את הסיפור לסיפור של שנאה. הוא מתאר מלך שהיטיב עם היהודים, ושבעניין הזה לא יכול היה לעמוד מול דין הדת.
בפאס ניסו שוב ושוב לשכנע אותה. הראו לה, כותב בן נאיים, ״חדרי זהב ותועפות כסף״, תכשיטים ובגדי משי, והבטיחו לה שתהיה לאשת המלך. הכו אותה ואיימו עליה. היא לא נענתה. רבי ידידיה מונסונייגו, שחי בפאס באותם ימים, כתב בקינתו שאפילו נשותיהם של השרים ״יוֹתֵר מֵהֶם יָגְעוּ, לֹא עָלְתָה בִּידֵיהֶם״.
בכל ימי מאסרה לא אכלה ממאכלם. בעת ההיא היה בפאס רבי רפאל הצרפתי, שהיה לו מעמד בחצר המלוכה, ולפי בן נאיים ״היה שולח לה בחשאי מה לאכול״. הקהילה ניסתה גם לפדות אותה בכסף, ומונסונייגו כותב על שופטיה: ״לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוּ״, כלומר סירבו לקבל כופר.
לפי הקינה, ימי העינוי נמשכו ״שְׁנֵי חֲדָשִׁים״. ז'ולייט חסין, שחקרה את הפרשה, מציינת שאין לדעת אם זה משך הזמן המדויק או מוסכמה של השירה.
כ״ז באייר תקצ״ד
סוליקה הוצאה להורג בפאס בכ״ז באייר תקצ״ד, 5 ביוני 1834. זה נעשה בגלוי, ביום השוק, במקום רחב שבו התקהל קהל רב. גם ברגע האחרון, כותב בן נאיים, הוצע לה לחזור בה, ו״בחיבה יתירה אמרה שמעולם לא תעבור על דת משה וישראל״.
המסורת שבשעתה האחרונה אמרה ״שמע ישראל״ מופיעה כבר בקצידה בערבית-יהודית שחיבר משה בן סעדון בשנת תקצ״ה, שנה אחת בלבד אחרי מותה: ״וקראה בשמחה שמע ישראל״.
יהודי פאס הוכו בהלם. רבי רפאל הצרפתי שילם לשרי המלוכה כדי שישחררו את גופתה, ופיזר מטבעות כסף על הקרקע כדי שההמון יתפזר. שערי המלאח היו נעולים באותה שעה, ולכן העלו את גופתה מעל חומת המלאח. בתוך הרובע היהודי נערך לה הספד גדול, ״אנשים ונשים וטף״, ומשם הביאו אותה לקבורה.
הקינות שכתבו עליה חכמי מרוקו
ז'ולייט חסין קבעה שהפיוטים המעטים שנכתבו על סוליקה הם ״התעודה היחידה הכתובה עברית״ על המקרה. מי שרוצה לדעת איך ראו אותה בני דורה, צריך לקרוא אותם.
רבי ידידיה מונסונייגו נולד בפאס בסביבות 1800, והיה אז כבן 34. לפי חסין, אין שום עדות לכך שעזב את העיר באותם חודשים, כלומר הוא ראה את הפרשה מקרוב. הוא היה שוחט ובודק, ובהמשך דיין בבית הדין של פאס. ביום השלושים למותה חיבר עליה קינה, שנשתמרה בכתב היד של חיבורו ״קופת הרוכלים״. כך היא נפתחת:
צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ / וֶעֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיהָ
שִׂיחוּ לִבְנֵיכֶם סַפְּרוּ / תְּנוּ לָהּ פְּרִי יָדֶיהָ
״שיחו לבניכם ספרו״. זו לא רק קינה על מתה. זו הוראה לדורות: ספרו לילדיכם.
הקינה עצמה מעידה מתי נכתבה, בשורה ״נִשְׁמָתָהּ הַיּוֹם שְׁלֹשִׁים״, היום מלאו שלושים יום לפטירתה. ומונסונייגו גם קרא לקהילה לבנות לה קבר ראוי: ״אַבְנֵי מַרְמְרָא וְשַׁישָּׁא, חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ״, באבני שיש מובחרות נבנה עליה חומה. הקבר המכובד שעומד היום בפאס הוא, במובן מסוים, התשובה לקריאה הזאת.
קינות נוספות חוברו עליה בידי חכמים אחרים: רבי שמואל אלבאז, בן לשושלת של דיינים ומשוררים, שהיה אז כבן 44; רבי חיים חלואה; רבי יעקב ברדוגו, שפיוטיו נדפסו בספר ״קול יעקב״ (לונדון, 1844); ורבי יעקב אביחצירא, שכתב עליה את הפיוט ״את גדל שבח נערה״. אלבאז בחר לשבח אותה בפסוק שבו חותם ספר משלי את שיר ״אשת חיל״:
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל / וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה
רבי שמואל אלבאז, בקינתו על סוליקה, על פי משלי לא, כטבאותו פסוק בדיוק חותם רבי יוסף בן נאיים את תיאורו שלו, דורות אחר כך.
למה עולים לקבר של סוליקה הצדקת
חכמי פאס לא ראו בה רק קורבן. הם ראו בה צדקת. רבי אבנר ישראל הצרפתי, אב בית הדין של פאס, כתב עליה בחיבורו ״יחס פאס״ בשנת 1879:
״בשנת צדק״ת נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת, האישה רבת המעלות שעמדה בניסיון, מרת סוליקא חאגוייל מעיר טאנזא, ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס. נערה בתולה, אשריה ואשרי חלקה.״
רבי אבנר ישראל הצרפתי, אב בית הדין של פאס, ״יחס פאס״, 1879קברה הפך למקום מקודש, ״וגברים ונשים עולים אליו״, כלשונו של ההיסטוריון אליעזר בשן. חסין מסבירה שבמסורת של יהודי מרוקו העלייה לקבר צדיק, ה״זיארה״, נעשתה מתוך יוזמה אישית של כל אדם, ולא רק ביום הילולה קבוע. כך מגיעים אליה עד היום, בכל ימות השנה.
נרות דולקים בקברה של סוליקה הצדקת בבית העלמין של פאס.
הנרות שבתמונה הם חלק מהמסורת הזאת. ז'ולייט חסין מונה את ״הדלקת נרות בקרבת הקבר״ בין הדרכים שבהן יהודי מרוקו כיבדו צדיק, לצד ההשתטחות על קברו ועריכת סעודת הילולה ביום השנה למותו.
יהודי מרוקו כינו אותה בתואר הכבוד ״לאלא סוליקא״. ״לאלא״, מסביר בן נאיים, פירושו ״אדונתי״. בעברית נשאר לה התואר ״הצדקת״, ובשם סוליקה הצדקת היא מוכרת עד היום.
הקבר שלה בפאס היום
סוליקה נקברה תחילה בבית העלמין הישן של פאס. בשנת תרמ״ד (1884), כשהמלך מולאי אלחסן הורה להעביר את בית העלמין, הועברו עצמותיה ונקברו מחדש, כלשון בן נאיים, ״אצל הרה״ג מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל, הוא המקום אשר היא קבורה בו ביום הזה״. בן נאיים מוסיף שמסופר שבעת שפינו את עצמותיה ״הריחו בהם ריח מור״.
שם המשפחה הצרפתי חוזר בסיפור הזה שלוש פעמים. רבי רפאל הצרפתי דאג לה במאסרה והביא אותה לקבר ישראל, רבי אבנר ישראל הצרפתי כתב את זכרה, ולצד קברו של רבי אליהו הצרפתי היא נחה היום. הצרפתי היא אחת משושלות החכמים של פאס, ובסיפור של סוליקה היא נוכחת מתחילתו ועד סופו.
היום הקבר שלה הוא המבנה הכחול המקושת שבתמונה למעלה, בבית העלמין היהודי של פאס. בית העלמין עבר שיקום בשנים האחרונות, והוא מטופח, נקי ופתוח למבקרים. אני עוצר שם בכל ביקור, ומספר את הסיפור במלואו, לא רק את הכותרת שלו.
הזיכרון שלה
סיפורה של סוליקה יצא הרבה מעבר לפאס. הקונסול הבריטי בטנג'יר רשם את הפרשה ביומן הקונסוליה ב-9 ביוני 1834, ימים ספורים אחרי מותה, וזו העדות הכתובה המוקדמת ביותר שהגיעה לידינו. ב-1837 פרסם עליה אאוחניו מריה רומרו ספר בספרדית, אחרי שנסע למרוקו, שוחח עם עדי ראייה ופגש את הוריה.
ב-2012 ראה אור מחקרה המקיף של ז'ולייט חסין, ״סוליקה הצדקת: הרוגת המלכות״, בהוצאת מוסד ביאליק. חסין, בת מכנאס, הקדישה לו שנים רבות, ונפטרה לפני שזכתה לראותו בדפוס. פרופ' משה בר-אשר השלים את הוצאתו לאור, כפי שביקשה ממנו. ובישראל עלה בדצמבר 2017 בתיאטרון באר שבע המחזמר ״סוליקא״ מאת מאור סבג ותאיר סיבוני.
״שיחו לבניכם ספרו״, כתב מונסונייגו לפני כמעט מאתיים שנה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו עומדים יחד ליד הקבר שלה בפאס.
שאלות נפוצות על סוליקה הצדקת
סוליקה חג'ואל הייתה נערה יהודייה שנולדה בטנג'יר בשנת 1817, ושהואשמה בעלילת שקר שהתאסלמה וחזרה בה. היא נשלחה לפאס, סירבה שוב ושוב להמיר את דתה למרות פיתויים ואיומים, והוצאה להורג בכ״ז באייר תקצ״ד, 5 ביוני 1834, כשהייתה כבת 17. חכמי פאס כתבו עליה קינות, רבי אבנר ישראל הצרפתי כינה אותה ״הצדקת הקדושה המפורסמת״, וקברה בבית העלמין של פאס הפך למקום שעולים אליו.
בכ״ז באייר תקצ״ד, 5 ביוני 1834, בפאס. חכמי פאס נהגו לכתוב את השנה ״צדק״ת״: אלה בדיוק האותיות של תקצ״ד בסדר אחר, והן יוצרות את המילה צדקת. כ״ז באייר הוא יום הזיכרון שלה.
״לאלא״ הוא תואר כבוד שפירושו ״אדונתי״. לפי רבי יוסף בן נאיים, יהודי מרוקו הם שכינו אותה ״לאלא סוליקא״ אחרי מותה. בעברית היא נזכרת בשם סוליקה הצדקת, ובקינות שנכתבו עליה בשנים הראשונות אחרי מותה היא מכונה ״צדקת אשת חיל״.
בבית העלמין היהודי של פאס, במבנה הכחול המקושת שבולט בין המצבות הלבנות. היא נקברה תחילה בבית העלמין הישן, ובשנת תרמ״ד (1884), כשבית העלמין הועבר, נקברו עצמותיה מחדש סמוך לקבר רבי אליהו הצרפתי. לפי רבי יוסף בן נאיים, זה המקום שבו היא קבורה עד היום.
לא במובן של אירוע המוני ומאורגן, כמו ההילולות הגדולות במרוקו. תאריך פטירתה, כ״ז באייר, ידוע. במסורת של יהודי מרוקו העלייה לקבר צדיק נעשתה גם ביוזמה אישית, בכל ימות השנה, וכך מגיעים אליה מבקרים עד היום, בעיקר כחלק מביקור בבית העלמין של פאס.
המקורות שעליהם מבוסס המאמר
כל מה שכתוב כאן נשען על מה שכתבו חכמי מרוקו וחוקרי יהדות מרוקו. מי שרוצה לבדוק אחריי, ואני ממליץ לעשות זאת, אלה המקורות. ליד כל אחד יש קישור למקום שבו אפשר לקרוא את הטקסט עצמו, באתר ״מורשת יהדות מרוקו״:
- רבי ידידיה מונסונייגו, ״צדקת אשת חיל זכרו״. קינה שחוברה בפאס ביום השלושים למותה (1834), ונשתמרה בכתב היד של חיבורו ״קופת הרוכלים״. לקריאת הקינה המלאה עם פירוש ←
- רבי אבנר ישראל הצרפתי, ״יחס פאס״ (1879). נדפס בתוך ״פאס וחכמיה״, בעריכת רבי דוד עובדיה, ירושלים תשל״ט (1979). הציטוט, במאמרו של אליעזר בשן ←
- רבי יוסף בן נאיים, ״מעשה בנערה הצדקת״. תיאור הפרשה מאת רבה, סופרה וביבליוגרף של פאס (1961-1882). לקריאת התיאור המלא ←
- משה בן סעדון, קצידה בערבית-יהודית על סוליקה, תקצ״ה (1835). כתב יד אוניברסיטת בר-אילן 537. לקריאת הקצידה ותרגומה ←
- ז'ולייט חסין, ״סוליקה הצדקת: הרוגת המלכות״, מוסד ביאליק, ירושלים 2012. בעריכת פרופ' משה בר-אשר. בספר נדפסו הקינות והקצידות במלואן, עם פירוש. על רבי ידידיה מונסונייגו וקינתו: עמ' 21-23. על הספר, מדברי פרופ' בר-אשר ←
- אליעזר בשן, ״תעודות חדשות על סוליכה ממרוקו״, פעמים 117, מכון בן-צבי. כולל את רישום הקונסוליה הבריטית מיוני 1834. לקריאת המאמר ←
לעמוד ליד הקבר של סוליקה הצדקת
אני מספר את הסיפור שלה במלואו כשאנחנו עומדים ליד קברה, כחלק מביקור בבית העלמין ובמלאח של פאס. כתבו לי בוואטסאפ, ונתכנן יחד את הביקור.
דברו איתי בוואטסאפ